ת"פ
בית משפט השלום רחובות
|
1928-09
11/08/2011
|
בפני השופט:
שירלי דקל נוה
|
- נגד - |
התובע:
נגוסה יטזב
|
הנתבע:
מדינת ישראל
|
החלטה |
כללי
1. לפניי בקשה לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 (א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "
חוק העונשין").
2. ביום 8.10.09 הוגש כתב אישום נגד המבקש, שייחס לו עבירה של תקיפה כדי לגנוב. במקביל להגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים.
ביום 12.10.09 ניתנה החלטה לפיה המבקש ישוחרר למעצר בית מלא בביתו, בתנאים אלו: הפקדת סך של 1,000 ש"ח במזומן, חתימה על התחייבות עצמית בסך של 2,500 ש"ח וחתימת ערבות צד ג' בסך של 1,000 ש"ח.
המבקש לא עמד בתנאי השחרור של ההפקדה במזומן וערבות צד ג', ולכן ביום 13.10.09 הוקלו תנאי השחרור, ובין היתר, ניתנה ארכה של 48 להסדרת ההפקדה במזומן, ולמרות זאת, עדיין המבקש לא עמד בתנאי השחרור.
המבקש טען כי אינו זוכר מספרי טלפון של מכריו וכי השב"ס לא מאפשר לו להוציא מספרים מהטלפון הנייד, בעוד שלפי דיווח השב"ס הסוללה של הטלפון הנייד הייתה חלשה. לאחר מכן, אף שאותרו עבור המבקש מספרי הטלפון של מכריו, הם לא היו מחוברים, ולא ניתן היה אף להשיג את אמו בטלפון. במהלך הזמן שחלף התקיימו מספר דיונים נוספים בבית המשפט לצורך מעקב אחר מילוי תנאי השחרור, לרבות דיון בערר על תנאי השחרור.
ביום 19.10.09 הוחלט להשאיר את המבקש במעצר עד שיעמוד בתנאי השחרור שנקבעו, וביום 2.11.09 המבקש מילא אחר תנאי השחרור, ושוחרר מהמעצר. סה"כ המבקש שהה במעצר 27 ימים.
3. בהכרעת דין שניתנה על ידי בית המשפט המבקש זוכה מכל אשמה, לאחר שנקבע כי לא ניתן לבסס הרשעה על סמך עדות המתלונן, שהעיד כי הוא מזהה את המבקש כמי שתקף אותו וגנב את כספו, וזאת לאור גילו הצעיר של המתלונן, מצבו הרגשי הנסער בעת האירוע, זיהוי בין עדתי, זמן חשיפה קצר, סתירות שהתגלו בעדויות, ביצוע הליך הזיהוי באופן בעייתי ומחדלי חקירה.
תמצית טענות הצדדים
4. להלן יפורטו תמצית טענות הצדדים שנטענו במסגרת בקשה זו.
המבקש טען כי הכרעת הדין הושתתה בעיקרה על מחדלי חקירה של המשטרה, שפגעו בזכויותיו להליך הוגן, והתביעה לא הצליחה להרים את נטל הראיה להוכחת זיהויו כמבצע העבירה. לאור הזיכוי המוחלט, עתר המבקש לקבלת פיצויים מטעם המדינה עבור 27 ימי המעצר.
המשיבה טענה כי המבקש נותר עצור משום שלא עמד בתנאי השחרור המקלים, שנקבעו על ידי בית המשפט בהחלטה מיום 12.10.09, והלכה למעשה יכול היה להשתחרר ממעצר ימים ספורים לאחר מעצרו. המדינה אינה צריכה לפצות נאשם שהיה יכול להשתחרר מהמעצר, אולם לא עשה כן, בשל אי עמידה בתנאי השחרור המקלים.
המשיבה טענה עוד כי לא נפל כל פסול במעשיה או בהתנהלותה בטרם הוגש כתב האישום, וכן כי המבקש אינו עומד בתנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה המזכים בפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין.
דיון והכרעה
5. סעיף 80 (א) לחוק העונשין קובע, כדלקמן:
"
משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור."
6. התנאים שנקבעו בסעיף 80 (א) לחוק העונשין נדונו בפסיקת בתי המשפט, ונקבעו קריטריונים ליישומם, כשתנאי הסף הוא שהנאשם זוכה בדין, ובמצטבר לכך, אחד מהתנאים שלהלן:
א. לא היה בסיס לאשמה נגד הנאשם.
ב. קיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי.